החלטה בתיק ע"פ 941/13

1.             לפני שתי בקשות לעיכוב ביצוע גזר-דין, שגזר בית המשפט המחוזי בנצרת (מפי סגן הנשיא, כב' השופט ת' כתילי) על המבקשים. העונש שהוטל על המבקש בע"פ 941/13 (להלן: המבקש 1) עומד על 24 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי (המותנה בביצוע עבירת אלימות מסוג פשע) ותשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן. העונש שהוטל על המבקש בע"פ 998/13 (להלן: המבקש 2) עומד על 20 חודשי מאסר בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי (המותנה בביצוע עבירת אלימות מסוג פשע) ותשלום פיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלונן.

           המבקשים הורשעו בבית המשפט הנכבד קמא בגין אירוע שבו הם הפעילו, יחד עם 3 שותפים נוספים (בלתי ידועים), אלימות קשה כנגד המתלונן, בעקבות חשד שהמתלונן הטריד מינית את אחותו של המבקש 1.

2.             טענותיהם העיקריות של באי-כח המבקשים, במסגרת בקשותיהם שהוגשו בכתב ובמסגרת הדיון שהתקיים בפני התמקדו ב: סיכויי הערעור, היעדר מסוכנות מצד המבקשים וההשלכות של ההכרעות האפשריות במסגרת הערעור - על זכויותיהם של המבקשים.

           יש להדגיש, כבר בפתח הדברים, כי הערעור שהגישו המבקשים - הוגש על גזר הדין בלבד, שכן הרשעתם של המבקשים על-ידי בית המשפט הנכבד קמא נעשתה בעקבות הסדר טיעון, שבמסגרתו הודו המבקשים בכתב אישום מתוקן.

3.             בא-כוחו של המבקש 1 טען בפני כי נוכח רף הענישה המקובל ישנו סיכוי טוב שעונשו של המבקש 1 יופחת עד לרף המאפשר ריצוי של העונש על דרך של עבודות שירות. בהקשר זה נטען כי בית המשפט הנכבד קמא לא הביא בחשבון, בעת גזירת הדין, נתונים רלבנטיים כמו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש 1. בא-כח המבקש 1 הפנה לפסיקה המלמדת, לשיטתו, על רמת ענישה מקובלת, הנמוכה מזו שבאה לידי ביטוי בגזר-דינו של המבקש 1. בא-כח המבקש 1 ביקש לעמוד גם על כך שהמבקשים התייצבו בתחנת המשטרה מדי יום מאז מתן גזר הדין.

4.             באת-כח המבקש 2 חזרה על טענות בא-כח המשיב 1 בנוגע לרף הענישה וטענה בנוסף את הדברים הבאים:

(א)           בית המשפט הנכבד קמא לא לקח בחשבון בעת גזירת הדין גם את הזמן הרב שחלף ממועד קרות התקרית, מושא כתב האישום, ועד להרשעת המבקשים.

(ב)           המבקש 2 איננו מסוכן לציבור ואין חשש שיימלט מן הדין, כפי שניתן ללמוד מהעובדה שחירותו של המבקש 2 לא הוגבלה בעת ניהול ההליך בפני בית המשפט הנכבד קמא.

(ג)            העובדה שהערעור נסב סביב גזר-הדין מאיינת את החשש מפני שיבוש הליכי המשפט בתקופת הערעור.

דיון והכרעה

5.             אמות המידה להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דין בתקופת הערעור עליו הותוו ב-ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ). עיינו גם: ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (18.5.2011). אף שבית המשפט לא התיימר ליצור בעניין שוורץ רשימה סגורה של שיקולים אותם יש לבחון - הוא מנה את הנסיבות והנתונים העיקריים שעל בית המשפט לבדוק בהקשר זה וביניהם (שם, בעמ' 282-277): חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון; העובדה שהערעור מופנה כנגד חומרת העונש בלבד ואין בו השגה על עצם ההרשעה.

           אבחן איפוא להלן את טענות המבקשים - לאור השיקולים הנ"ל שהותוו בפסיקה.

6.             העבירות בהן הורשעו המבקשים (חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ותקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו-382(א) לחוק העונשין; המבקש 1 - גם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין) הינן עבירות קשות. בהקשר זה ראוי לשוב ולחזור על הדברים שנזכרו במסגרת גזר-הדין, מושא הבקשה שלפני, אשר נאמרו ב-ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' נאסר חסן, פיסקה 21 (10.11.2009):

"זכותו של כל אדם לחיים ולשלמות הגוף היא זכות יסוד מקודשת ואין להתיר לאיש לפגוע בזכות זו. יש להלחם באלימות שפשטה בחברה הישראלית על כל צורותיה וגווניה, אם בתוך המשפחה ואם מחוצה לה, אם בקרב בני נוער ואם בקרב מבוגרים. זהו נגע רע שיש לבערו מן היסוד. לפיכך, שעה שנגע האלימות והפרת החוק פושה בחברתנו מן הראוי שידע כל איש ותדע כל אישה כי אם יבחרו בדרך האלימות ייטו בתי המשפט להשית עליהם עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח."

          עיינו גם: ע"פ 3277/10 אגבריה נ' מדינת ישראל, בפיסקה 8 (2.2.2011); ע"פ 4137/07 פלוני נ' מדינת ישראל, בפיסקה 10 (16.8.2007).

7.             טענת הבקשים (אשר נבחנה בגזר-הדין, מושא בקשה זו, וחוזרת ועולה בערעור שהגישו המבקשים), על פיה תוצאות התקיפה לא היו חמורות, שכן המתלונן שוחרר מבית החולים תוך זמן קצר לאחר שקיבל טיפול רפואי בסיסי בלבד - אין בה כדי להקהות את עוקצה של חומרת עבירת האלימות. גם הטענה שמעשי האלימות נעשו בתגובה לחשדם של המבקשים שהמתלונן הטריד מינית את אחותו של המבקש 1 - אין בה כדי להפחית מחומרת העבירה, מה גם שטענת המבקשים לעניין זה לא הוכחה.

8.             כאמור על המבקשים הושתו, בין השאר, עונשי מאסר בפועל: על המבקש 1 - 24 חודשי מאסר בפועל, ועל המבקש 2 - 20 חודשי מאסר בפועל. טענותיהם של המבקשים כי אם יתחילו בריצוי עונשם עלול מאסרם להמצא בדיעבד כ"מאסר שווא" - מוקשות הן. אבהיר:

(א)           ניתן לאיין את החשש המתואר לעיל על-ידי קביעת הדיון בערעוריהם של המבקשים למועד קרוב (ראו פסקה 11 שלהלן).

(ב)           "סיכויי הערעור" אף הם אינם מצביעים פה על התכנות גבוהה להמרת עונש המאסר שהושת על המבקשים - בעונש של עבודות שירות. לאחר שעברתי על הטענות שמעלים המבקשים בערעוריהם ועל הפסיקה אליה הפנו באי-כוחם, הגעתי לכלל מסקנה כי סיכויי הערעור של המבקשים אינם נראים כאלה המצדיקים עיכוב ביצוע - במיוחד בנוגע לאפשרות שעונשם של המבקשים יקוצר במידה שתאפשר ריצויו על דרך של עבודות שירות. כל זאת בשים לב לכלל הידוע שלפיו ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009). כאמור גם הפסיקה אליה הפנו באי-כח המבקשים איננה מלמדת, על פני הדברים, על סטייה מהותית ממדיניות הענישה הראויה. אמנם באי-כח המבקשים הפנו לשני מקרים שבהם נגזרו על מורשעים בעבירות אלימות עונשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות. ואולם - מדובר היה בערעורים מטעם המדינה על קולת העונש, שבהם אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין. זאת ועוד - במקרה אחד (ע"פ 3120/04 מדינת ישראל נ' חזיזה (13.9.2004)) בית משפט זה אף הביע דעתו כי העונש נופל מרמת הענישה המקובלת בעבירות אלימות, ובמקרה האחר (ע"פ 5641/09 מדינת ישראל נ' ברזינסקי (22.03.2010)); בית המשפט עמד על נסיבות מיוחדות ועל הרצון לקדם הליך שיקומי משמעותי שבו החל הנידון. כמובן שאין בדברים שאמרתי פה כדי לקבוע מסמרות בעניין הערעור על חומרת העונש, אלא כדי לציין התרשמות ראשונית ולכאורית בלבד, שהרי העניין יוכרע בבוא העת על-ידי המותב שידון בערעור.